ההיסטוריה של הקרניוסקרל וההבדל בין קרניוסקרל לאוסתאופטיה

 

רבים שואלים אותי מה ההבדל בין קרניוסקרל לבין אוסטאופתיה. זו שאלה טובה, שהרי שניהם התפתחו מאותו מקור. שיטת קרניוסקרל החלה את דרכה כתת-תחום של אוסטאופתיה, כשאחד מהאוסתאופטים גילה את תנועת הגלים הפנימית בגוף, ומהר מאד הפכה לתחום נפרד בפני עצמה. שתי שיטות הטיפול מאד דומות. שתיהן עוזרות לשחרר מתחים ברקמות מתוך הבנה עמוקה של חוכמת הגוף ומתוך ראייה הוליסטית של קשרים בין אזורים שונים בגוף. שתי השיטות נפלאות ויעילות מאד, כל אחת בדרכה.

 

אז מה ההבדל אם כן?

 

כמו כל דבר, יש לכך תשובה קצרה, ויש תשובה ארוכה…

 

על רגל אחת - 

שיטת קרניוסקרל עובדת עם תנועת הגלים הפנימית של מערכת העצבים המרכזית. תנועה זו מאפשרת לשחרר מתח מרקמות עמוקות בגוף, כמו שלא מתאפשר באף טיפול אחר. בקרניוסקרל עובדים עם תנועה זו באופן כמעט בלעדי. זו עבודה עדינה ביותר, שמגיעה לרבדים עמוקים של מערכת העצבים. בקרניו המטפל מגביר את תנועת הגלים, ועוזר לגוף לשחרר את המתח. זו עבודה במגע קל, מאד לא התערבותי.

 

באוסטאופתיה, תבונת הגוף באה לידי ביטוי בהיבטים יותר מכאניים הוליסטיים, של קשרים תפקודיים בין אזורים שונים (למשל, כאב בלסת יכול להיפתר על ידי שחרור של הסרעפת, וכדומה). העבודה הטיפולית היא יותר התערבותית ועשויה לכלול לחיצות ומתיחות של הגוף, כדי להביא לאיזון ולשחרור של מתח.

 

כמובן שזוהי הבחנה מאד כוללת וסכמטית, יש לא מעט מטפלים באוסטאופתיה שמשתמשים בתנועה הקרניוסקרלית העדינה, ויש לא מעט מטפלי קרניו שעובדים לפי פרוטוקולים אוסטאופתיים, והסקאלה היא רחבה. 

 

זה על רגל אחת.
ואם רוצים להבין לעומק, אפשר להכנס להיסטוריה המרתקת של ראשית התפתחותן של שתי השיטות.

 

על ההיסטוריה של הקרניוסקרל וההבדל בין קרניוסקרל ואוסטאופתיה

 

בסוף המאה ה 19 הרופא האמריקאי ד״ר אנדרו סטיל פיתח שיטת ריפוי הוליסטית מבוססת מגע לאחר ששלושה מילדיו מתו מדלקת קרום המוח ואשתו נפטרה בלידה. הוא נואש מקוצר ידה של הרפואה הקונבנציונלית של אותם הימים, ולמשך כל שארית חייו חיפש אחר רפואה אחרת תוך כדי חקירה מעמיקה של גוף האדם. המחקר שלו הוביל אותו להבנה שלמערכת השלד והשרירים יש חשיבות גדולה בבריאות האדם ושכל עוד המערכת הזו מאוזנת לגוף יש יכולת ריפוי עצמית גבוהה ושמירה על בריאות איתנה. במרפאתו ד״ר סטיל נמנע לחלוטין ממתן תרופות למטופליו, הוא השתמש במגע בלבד ונחל הצלחה מסחררת. רבים לא אהבו את שיטתו החדשה. אנשי הדת במקום מגוריו אף חשדו בו שהריפוי שלו מן השטן והוא נרדף. הוא נאלץ לעקור ממקום מגוריו שוב ושוב, עד שבקירקסוויל שבמדינת מיזורי הצליח לרפא את בתו של איש רם מעלה, שם הניחו לו לרפא וללמד. הוא נהיה מפורסם ומטופלים ורופאים הגיעו אליו מרחוק. בשנת 1892 הוא הקים בית ספר ופיתח משנה סדורה של טיפול במערכת השלד וכינה אותה אוסטאופתיה.

 

 

העקרונות הראשונים של האוסטאופתיה לפי סטיל היו אלו:

- הגוף מתפקד כיחידה אורגנית אחת. 

-  לגוף יש מנגנוני ריפוי וויסות עצמיים 

- מבנה ותפקוד שלובים זה בזה 

- מתח ויציאה מאיזון בחלק אחד של הגוף יוביל למתח ויציאה מאיזון בחלק אחר של הגוף.

 

 

קצת אחרי פתיחת בית הספר הגיע ללמוד בו ד״ר וויליאם גארנר סאתרלנד שהיה מתלמידיו הראשונים של סטיל. בשנת 1900 סאתרלנד סיים את לימודי האוסטאופתיה בהצטיינות בבית הספר של סטיל. בזמן לימודיו הוא שם לב לצורה המיוחדת של עצמות הגולגולת ולסיתותים העדינים בחיבור בין עצם לעצם. זה הזכיר לו זימים של דג שמאפשרים נשימה. המחשבה הזו היכתה אותו בתדהמה, ועברו עוד כמה שנים עד שהעז לחקור אותה. באותם ימים סאתרלנד למד, כמו כל רופא, שעצמות הגולגולת מתאחות בגיל בגרות והן קבועות וללא תנועה. זו למעשה הגישה השלטת במדע עד היום. לסאת׳רלנד היתה אינטואיציה אחרת. רק סביב 1924, אחרי נסיון קליני ממושך ובעקבות כנס עמיתים, החליט לחקור את הנושא לעומק. סאתרלנד (שבנעוריו היה נפח וחוטב עצים) בנה קסדה מיוחדת שמאפשרת לחץ קבוע על כל עצם מעצמות הגולגולת בנפרד. ההגיון מאחורי הניסוי היה שאם העצם כבר מקובעת בשל האיחוי שלה עם שאר העצמות אז פעולת הקסדה לא תעשה הבדל. הוא גילה שהלחץ גרם לו כמעט לאבד את ההכרה וכששחרר את הקסדה הרגיש מיד זרימה ותנועה בעמוד השדרה ובסקרום. הוא חזר על הניסיון כמה פעמים עם אותן התוצאות, והגיע למסקנה שלא רק שעצמות הגולגולת נפרדות ונעות בנפרד, אלא שעצם הסקרום (שמחוברת לעצם הזנב) נעה אף היא, ושיש חיבור של רקמות בין עצמות הראש לסקרום.

 

 

סאתרלנד המשיך לחקור את התנועה שהוא גילה במשך כמה שנים, והבין שמדובר בתנועה גלית שעוברת בגוף בתדירות קבועה ומסוימת ושיש לה קשר עמוק וחזק עם בריאות האדם. סאת׳רלנד ניסה למשוך עניין בקרב קהילת האוסטאופתים, אך נראה כי מעט גילו עניין. רק ב1939 (15 שנים אחרי אותו ניסוי קסדה) הוא פרסם ספר, היחיד שפרסם, בשם The Cranial Bowl, שם הוא פרש את גילוייו הרבים. בספר הוא פונה לעמיתיו האוסטאופתים ומבקש מהם לשנות את גישתם המכאנית ולעבור לעבוד עם תנועת הגלים שבגוף. סאת׳רלנד כינה את הגלים בשם Tides (גאות ושפל) משום שהזכירו לו את תנועת הגלים באוקיאנוס. שנה לאחר מכן הוא פתח קורס בבית הספר לאוסטאופתיה שנקרא ״אוסטאופתיה בשדה הקרניאלי״. סוף סוף סאת׳רלנד זכה להכרה ועניין מצד עמיתיו, ותלמידיו ייסדו דורות של ממשיכי דרכו. סאת׳רלנד היה זה שטבע לראשונה את המושג ״נשימת החיים״ (Breath of Life), השם שהעניק לתנועה שאותה הרגיש, וזיהה אותה ככח מארגן בגוף. לעומת עמיתיו המכאניסטים, שהתייחסו לגוף כאל שרשרת של קשרים מכאניים, הוא לראשונה דיבר על כח חיים (Vital Force) שיש בגוף. לקראת סוף חייו סאת׳רלנד הבין עד כמה כוחות החיים שיש בתנועות האלו הם חזקים ועד שארית ימייו חקר איך לעבוד עם הגלים בלבד ככח מרפא. 

 

בנפרד מעבודתו של סאת׳רלנד, ומבלי שהכיר אותה לפני, גילה רופא בשם ד״ר ג׳ון אפלדג׳ר את אותה התנועה שעוברת בעמוד השדרה. אפלדג׳ר השתתף בניתוח שבו היה צריך לאחוז באמצעות מלקחי-ניתוח את חוט השדרה בזמן שעמיתיו ניקו ממנו הצטברויות של סידן. הוא היה המום לגלות שחוט השדרה פועם במקצב קבוע והתקשה להחזיק את חוט שדרה באופן יציב כי התנועה לא פסקה. אפלדג׳ר לא מצא לזה הסבר או עדות בשום מקור והוא הסתקרן מאד. בשנת 1968 הוא הצטרף לקורס ב Cranial Academy שלימד אחד מתלמידיו של סאת׳רלנד ושם הוא למד על התנועה הריתמית, איך ניתן לחוש אותה במגע, ואיך ניתן להשתמש בה באופן טיפולי. הקורס הזה שינה את חייו.

 

 

בנוסף למקצועו כרופא, אפלדג׳ר גם היה פרופסור לביומכניקה ושימש כאיש סגל במחלקה לרפואה אוסטאופתית באוניברסיטת מישיגן בין השנים 1975-1983. בשנים האלה הוא חקר לעומק את התנועה הסקראלית והתנועתיות של עצמות הראש. קבוצת המחקר שלו כללה אנשי אנטומיה, פיזיולוגים, ביופיזיקאים וחוקרי ביומכניקה. המחקרים של אפלדג׳ר איששו את מה שסאת׳רלנד גילה בנסיונותיו עם הקסדה, שעצמות הראש והרקמות שקשורות אליהן, הרקמות שעוטפות את חוט השדרה ואת עצם הסקרום, יחד עם נוזל השדרה, מהווים יחד מערכת חיה, שנקראת המערכת הקרניו-סקרלית. קבוצת המחקר שלו היתה הראשונה שהציעה מודל פורמלי של תנועת המערכת הזו.

 

 

אפלדג׳ר עבד הרבה עם ילדים על הרצף האוטיסטי והוא גילה שקרניוסקרל עוזר מאד לשחרר את רקמות המוח, שאצל ילדים אלה נמצאו מתוחים במיוחד. מתוך רצון לעזור למשפחות הוא התחיל לגבש שיטת הוראה שמתאימה לכל אחד, גם ללא כל רקע או ידע רפואי, כדי לאפשר למשפחות לטפל ביקירהן בעצמן באופן יומיומי ובלתי תלוי. הוא פיתח גישה שנקראת ״פרוטוקול עשרת השלבים״ עבור הורים שרוצים לטפל בילדיהם והם ללא רקע רפואי. אפלדג׳ר גם הבין את שמתח רגשי יכול להצטבר בדרך של מתח פיזי ברקמות ופיתח גישה לשחרור של מתח רגשי שנקראת Somato-Emotional Release. הוא החליט לעזוב את משרתו הקבועה באוניברסיטה ולהקדיש את שארית חייו להוראת הקרניוסקרל, ופתח בית ספר שנקרא Upledger Institute ללימוד שיטת הטיפול לכל אדם ללא רקע קודם. הוא זה שטבע את המושג Craniosacral Therapy או בקיצור (CST) לעומת הלימוד שהיה אפשרי קודם רק כקורס שהוא חלק מלימודי אוסטאופתיה.

 

 

מאז שאפלדג׳ר טבע לראשונה את המושג התחום התרחב וגדל לגישות שונות. כולן נובעות מאותו מקור, אבל דרך הטיפול שונה מגישה לגישה. את הגישה הביודינמית פיתח פרנקלין סילס בשנת 1986, אחרי שלמד אוסטאופתיה באנגליה. סילס פיתח לעומק את הגישה המאוחרת של סאת׳רלנד עם דגש על עבודה עם הגלים בלבד. המילה ״ביודינמי״ משמעה עבודה עם הדינמיקה של הכוחות המעצבים את ההתארגנות הפנימית של הגוף. העבודה עם כוחות אלה בגישה הביודינמית היא גישה לא התערבותית, שרואה את המטפל ככזה שמאפשר לתהליכים הטבעיים בגוף להתרחש מעצמם. מכיוון שהגישה הביודינאמית קשורה באופן יותר משמעותי להוויה של המטופל, גם פיזית אך גם רגשית-מנטלית-עצבית, העבודה קשורה מאד לתחום הטיפול בטראומה והדרך שבה חוויה חיצונית משפיעה על מערכת העצבים המרכזית ועל האיזון שלה. 

 

אם כן, את הזרמים העיקריים היום ניתן לתאר על ציר שבו ניתן למצוא את הגישה האוסטאופתית המכאניסטית הקלאסית בקצה אחד, ואת הגישה הביודינאמית בקצה השני. הגישות נפרדות באופן שבו הן רואות את מידת ההתערבות של המטפל בתהליך הריפוי של המטופל. הגישה המכאניסטית דוגלת באבחון של מקור הבעיה, ולפי האבחון מתבצע טיפול התערבותי שנועד לתקן מבחוץ את חוסר האיזון. לעומת זאת, הגישה הביודינאמית דוגלת בעבודה כמעט בלעדית עם אותם כוחות גליים מארגנים שמצא סאת׳רלנד, כאשר אין כמעט עבודה התערבותית של המטפל, אלא הגברה של אותם כוחות חזקים והעבודה היא ישירות עם מערכת העצבים המרכזית.